בחודשים האחרונים הייתי בכמה אירועים שהמוות היה המרכיב המרכזי שבהם. אזכרה במלאת שנה למותו של מתנדב מצטיין, יוסי חן ז"ל. ניחום אבלים , אביו של ארד הדר שנפטר בשבוע שכבר. אביה של מירב רון שנפטר בשבוע שעבר. לווייתו של תת מיצב (בדימוס) דן ברעם ז"ל אמש במעלה החמישה. ביום שישי הקרוב נלך סימה ואני לאזכרה במלאת שנה למותו של בעלה של שושי שוורץ אחות במחלקה לרפואה דחופה בבית חולים השרון שבפתח תקווה.
ההנגדה שבין המוות לחיים היא זו הנותנת לנו את הראיה המפוכחת ביותר על אפסותם של החיים.על אפסותם של תוכניות שאנו נוטים לערוך. יש משפט אותו שמעתי לפני שנים רבות ואני מאמצו כדרך חיים :"האדם מתכנן ואלוהים צוחק".זהו משפט המקפל בתוכו את המשמעות האמיתית של עצם קיומנו כבני אדם.את תכלית קיומנו ואת המוות הוודאי בסופו.
במסגרת לימודי התואר השני שלי הייתי בקורס ייחודי ומרתק."הסוציולוגיה של המוות" הוא נקרא.היה זה קורס שנוהל על ידי מרצה חולת סרטן סופני אשר נפטרה שנים מועטות לאחר סיומו של הקורס. היה זה קורס שבו ניסינו להבין את משמעות החיים והמוות לצידם כחלק מתהליכים חברתיים עתירי ידע , תקוות ושאיפות אשר לא באו לידי מימוש.
"אין דבר בטוח בחיים יותר מהמוות" קובע משפט שאיני יודע את מקורו.זה כה נכון וכה מדויק. אנחנו , בני האדם צריכים לזכור זאת. להכיל זאת ולהתנהג בהתאם לתפיסה זו. מעט חמלה מצידנו כלפי החלשים יותר, מעט סיוע לנזקקים בעודנו בחיים, מעט התחשבות, מעט פרופורציה כלפי עצמנו וכלפי אחרים. כל אותו מעט הוא הרבה בא כולנו ננהג כך. נהפוך את החיים העכשוויים ליותר טובים. יותר הוגנים.
יהי זכרם ברוך.
ד"ר אבי זלבה
ד"ר אבי זלבה, קרימינולוג ויועץ ארגוני
